אני איל יוסינגר, אדריכל בן 36, נשוי ואב לשני בנים נפלאים. למדתי במחלקה לארכיטקטורה באריאל לימודים של חמש שנים, וכעת אני לקראת סיום תקופת ההתמחות בת השלוש שנים. בשנים האחרונות עסקתי בהוראה בתחום התכנון הממוחשב, והשתתפתי בתכנון מבנים רבים החל מבתים פרטיים ועד בתי ספר וגשרים.
אדריכלות היא מקצוע שבחר אותי. אבא שלי הוא צייר ומהנדס מטוסים, כך שהשילוב בין אמנות למדע עבורי הוא טבעי. אני מאמין שאדריכלות היא המפלט האחרון לג׳נרליסטים. בעידן של התמחויות צרות יותר ויותר, האדריכל הוא מי שמופקד על הראייה השלמה והכוללת. לאדריכל הכשרה מדעית, אמנותית, תרבותית וחברתית. בלימודי אדריכלות אפשר לעבור משיעור בפיזיקה והנדסת מבנים לשיעור על רמברנדט, ולאף אחד זה לא יראה מוזר.
תהליך היצירה שלי מתחיל תמיד עם הידיים. אני מעביר רעיונות וחלומות לנייר, ומנהל דו שיח פרטי עם הדף והעיפרון. אני מאמין שהמבנה של כף היד מכיל איזו אינטליגנציה ששום מחשב לא יכול לחקות.
לאחר שלב הסקיצה אני עובר לבניית מודל תלת ממדי ממוחשב, איתו אפשר לראות את התכנון כפי שיראה במציאות ולבחון אותו במגוון היבטים. בשלב זה אפשר גם להחליט החלטות עיצוביות והחלטות שקשורות לבניה ירוקה כגון אור וצל. השלב המתקדם יותר הוא שרטוטים דו ממדיים, כאן אפשר לפרט את התכנון לרמה של הוראות ביצוע לקבלנים.
התבקשתי לתכנן תחנת דלק. בחרתי לתכנן לא את מה שקיים היום, אלא את מה שאני מקווה שיקרה מחר. תחנת הדלק שלי מיועדת לטעינת רכבים חשמליים, ונמצאת בלב אזור עירוני מצופף. ניסיתי להגשים באמצעות המבנה את החזון של עירוב שימושים בעיר: אנשים גרים, עובדים, קונים ומבלים באותו המתחם, מקום שיוצר סביבו קהילה. הדבר מזכיר את כיכר העיר של ימי הביניים, רק שבמקום להשקות סוסים, אפשר להחליף סוללה לאוטו.
המאה הנוכחית היא עידן של תיקון. אחרי התיעוש והאידאולוגיות הגדולות של המאה העשרים, אני מזהה נסיונות של החזרת העיר לתושביה, וחשיבה על עיר בת קיימא.
אי אפשר להמשיך ולהסכים לשכונות מגורים הנפרדות מאיזורי תעסוקה, מסחר וקהילה. זה כמו לדמיין אדם שהעצמות שלו נפרדות מהעור והשרירים. כל אחד מהחלקים יכול להיות בריא ותקין, אבל בלי לעבוד יחד הם חסרי משמעות.
המבנה שתכננתי הוא ירוק מעצם העובדה שהוא מחזיר את החיים למרכז העיר. במקום תלות ברכב פרטי ונסיעות הלוך ושוב למרכזי קניות בפאתי הערים, תכנון כזה מעלה שוב סומק בלחיים של רחובות שהולכים ונשכחים. זה מוביל לחסכון באנרגיה, פחות זיהום אוויר ופחות בזבוז על תשתיות. זה גם מאפשר עיר שוויונית יותר, בה גם צעירים ומבוגרים יכולים להנות מהמרחב הציבורי ומהשירותים שהעיר מציעה.
ברזולוציה פרטנית יותר, למבנה יש עוד כמה יתרונות בהיבט של בניה ירוקה. חזיתו הראשית של המבנה פונה דרומה. בקיץ קל לחסום את השמש הדרומית הישירה ולמנוע חימום יתר, ובחורף השמש הזו רצויה וחוסכת בצריכת חשמל ועלויות חימום.
אור טבעי חודר פנימה דרך המעטפת ודרך פתחי אור בתקרה, דבר המקטין את הצורך בתאורה חשמלית ומשפר ההרגשה הכללית של השוהים במבנה.
גג המבנה מנוצל כשטח נוסף, ושכבות של צמחיה הן כמו שמיכה התורמת לבידוד החום של הגג.
אויר צח זורם במבנה בצורה מבוקרת, וניתן להתאים את הפתחים בהתאם לכיוון ועוצמת הרוחות.
לבסוף, גם בבחירת חומרי הבנייה והגמר הושם דגש על חומרים בעלי תקינה ירוקה. חומרים כאלה עשויים להיות חומרים ממוחזרים וברי מיחזור בעתיד, חומרים שאינם פולטים מרכיבים רעילים ואשר בתהליך הייצור שלהם הושם דגש על תעשייה הוגנת וסחר הוגן.
אני חושב שעתיד האדריכלות במאה העשרים ואחת עתיד מעניין מאד. עד סוף המאה אנו נראה בניינים שלמים שמודפסים בשטח במדפסות תלת ממדיות, נראה חומרי בנייה שמנקים ואפילו מתקנים את עצמם ונראה מבנים שיכולים להשתנות בהתאם לצרכים המשתנים.
אדריכל מוכרח להיות בקיא באופן שוטף בטכנולוגיה ובהלכי התרבות, ועליו להיות איש של חזון המסוגל לגרום לאנשים להאמין ברעיונות שלו ולרצות להפוך אותם למציאות.
ועכשיו לתמונות:
 |
| תחנת דלק וכיכר עירונית - עירוב שימושים באדריכלות |
 |
| מקומות מסחר משולבים בתחנת דלק |
 |
| אפשרות להחלפת סוללה או טעינה בעמדה אישית |
 |
| שילוב התחנה במרקם שכונתי |
 |
| בתחנת הטעינה החשמלית בית קפה וחנות נוחות |
 |
| מבט לילי על תחנת דלק באדריכלות ירוקה |
 |
| אדריכל איל יוסינגר |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה