זרמים עכשוויים

אדריכלות, אמנות עכשוית וכנסיה אחת בפאריז 

דצמבר 2014, פאריז קפואה וזוהרת לקראת הולדת הנוצרי. מיסות חג המולד בכנסיות ומבצעי סוף שנה בגלריות האופנה והבשמים, קישוטי תאורה מעל הרחובות ומשפחות הישנות במדרכות מעל פתחי פליטת החום של הרכבת התחתית. 

בתוך אינספור אירועי התרבות והמוזיאונים, קשה לי לוותר על ביקור במרכז ג׳ורג׳ פומפידו. 

המרכז, שנולד כמבנה חלוץ באדריכלות העכשווית ותוכנן על ידי האדריכל רנזו פיאנו, חושף את עורקי החיים שלו החוצה אל הרחוב, בכדי לתת יותר מקום לפניני אמנות עכשווית להצטופף מבפנים. 

מרכז פומפידו לאמנות עכשוית

הגלריות המתחלפות מסקרנות מתמיד. האמן ג׳ף קונס (Jeff Koons) מציג פלאים המאדירים ומגחיכים בו זמנית את עולם האופנה והפופ. הוא מנפח נשים יפות מברזל מלוקק וצובע שלטי פרסום רוויים וסקסיסטיים. 

פה ושם אפשר לחשוב שיש לקונס איזו אמירה רצינית למסור, אבל היא מתחמקת מאחורי השלמות הגרוטסקית של פופאיי המלח או הגירסא שלו לאונס של פרוסרפינה. 

סתם טיפוס מנופח

גרוטסק ואגדה באמנות של ג'ף קונס KOONS

הריון מדומה?

אדריכלות ושירה

בינות למיצגי תאורה, ניו מדיה, רדי מייד וטראש מסתתרת תצוגה של האדריכל היפני טדאו אנדו האגדי. הכנסיה המפורסמת שלו מופיעה כדגם נפלא מבטון במרכז אחד מחללי התצוגה.
טדאו אנדו כותב שירים לבטון היצוק באתר. חורים הברגים שהנם שארית טכנית של תבניות היציקה, הופכים אצל אנדו לתכשיט המעטר את הבניין.

האדריכל טדאו אנדו מפליא בבטון

הצרפתים אוהבים את ז׳אן נובל, ואחרי הבמה שנתנו לאדריכלות היפנית, מקפידים להציב דגם של חזית המכון הערבי, עם צמצמי העדשות המפורסמים. 

פרט חזית המכון הערבי בתכנון האדריכל  הצרפתי ז'אן נובל

הנה עוד כמה מבטים מבפנים על מרכז פומפידו לאמנות עכשוית. כדור הארץ החבול והפצוע ממלחמות וטרור, ואחריו חדר ריק הממתין למבקרים שיעטרו את קירותיו ורהיטיו בגירים צבעוניים. כמו מימוש חלומם של תלמידי בית הספר לקשקש על הקירות, רק בלי ההנאה שבפחד להתפס על ידי המורה. 

העולם החבול במאה העשרים ואחת

לקשקש על הקיר ולהתחמק מעונש

האדריכל פראנק גרי בפאריז

ואז פראנק גרי. האדריכל המהולל חושף בתערוכה זמנית מבחר נרחב של מודלים, סקיצות ורישומים מתחילת דרכו ועד היום. המודלים, שחלקם גדולים כגודל אמבט ממוצע, מציעים הצצה מרגשת אל תהליך העבודה של אחד האדריכלים הפוריים והייחודיים בתקופתנו. היופי בעבודות הנייר, הקרטון והפלסטיק הוא בחוסר שלמותם. אלה אינם מודלים שנבנו עבור מוזיאון, אלא כחלק מתהליך היצירה, החשיבה והתכנון. שאריות דבק וקפלים לא פתורים מעצימים את האוטנטיות והאמת מאחורי העבודות. 

מודל עבודה של האדריכל פראנק גרי

נייר מקומט ושאריות דבק

אדריכלות עכשוית

מודל אדריכלי

אדריכלת של צורות חופשיות

מחקר אדריכלי צורני בבד

קצת מחוץ למרכז פומפידו אני שמח לגלות את סדנאת המודלים של רנזו פיאנו. בידיי אומן כסבא ג׳פטו, יושבים אמני המודל ובונים מחברים וחלקי בניין מלאי דיוק ונשמה. הנה הצצה מבעד לחלון. 

סדנאת המודלים של האדריכל רנזו פיאנו

ולבסוף, אני נפרד מעיר האורות בקתדרלה המפורסמת מכולן, וזוכה לחוות רוחניות, מוזיקה ופאר אדריכלי בטקס הפותח את חודש חג המולד. 

אדריכלות לאדם שאחרי האדם

חלק א׳ - מי הוא האדם שאחרי האדם

אנשי דור ה-U

1.

דור ה-x, דור ה-y, אני קורא לנו דור ה-u. 

לכו בכל רחוב ותראו אותנו, מקופלים כאות u, מבטינו ממוקדים 34 ס״מ* קדימה ולמטה אל לוח פלסטיק בוהק. הקשר עין-יד מעולם לא היה הדוק יותר, בזמן שעינינו כבולות אל כדורי הבדולח הקטנים המנתקים ומחברים אותנו מכל מה שקיים. דיסוננס קוגניטיבי קוראים לזה. אנחנו בכל מקום ואנחנו בשום מקום באותו הזמן. שלל החושים שלנו (יש יותר מחמישה, תבדקו בהזדמנות) מתבטלים, ורק הראיה למרחקים קצרים משדרת אותות שמקורם בלוח שטוח במידות 123.8x58.6x7.6 מ״מ*

*מדדתי 

2.

אנחנו גדולים יותר. הרבה יותר. הבוהן שלנו מקיפה את העולם כולו באפס זמן, קונה באוהיו ומוכרת בסין. אנחנו מדברים בכל השפות שאפשר. מצלמים את עצמנו בתל אביב בשביל שיראו את זה מיד בטורונטו. הגוף שלנו נמתח כמטחווי הרשת, גבולות המוח האנושי אינם מצומצמים עוד לגוף. במצמוץ אחד נדלקת נורה באוסטרליה, בשני  מפוטרים שישים בני אדם. לא רחוק היום בו נוכל להזיז יד מכאנית שנחה במרחק חצי עולם מאיתנו. ואז עין. ואז ראש. גופנו יתפרש תפיסתית ופיזית על פני יבשות ומקומות רבים, ואנו נהיה כאן וגם שם באותה העת ממש. חלקים מאיתנו ישתתפו בפגישה. אחרים יעשו סקס. נאכיל את המוח בזמן גלישת סקי באלפים, נרוקן את קיבתנו בזמן צניחה ממטוס. 

הטכנולוגיה של נוכחות מבוזרת שכזו הנה ״בהישג יד״, אם תרשו לי להשתמש בקלישאה המתייחסת ליד האנושית כדבר שיש לו תחום השגה מוגבל. אך זו אינה התפנית האחרונה הצפויה לנו בתולדות האדם של העשורים הבאים. מהפכה אחרת מתחוללת עם מציאת הקשרים בין המחשב אל המוח האנושי. חלקו אדם וחלקו מכונה, האיש הביוני חושב ומרגיש מליבו וכליותיו, אך פועל וחש את הסביבה מתוך שלל הרחבות לחושיו ואבריו. מכשירים שמודדים דופק, צעדים, לעיסות, מדרגות, שריפת קלוריות, שינה ושלל אחרים כבר נמכרים לכל אדם. מכאן ועד מכשירים שמוטמעים כחלק מגופנו הדרך היא קצרה. דמיינו השתלת קרניות בעיניים, שהן עדשה ומחשב. ניתן להתאים למשל עדשות לראיית לילה, קריאה בכל שפה, צילום ישירות מהעין, הגדלה טלסקופית או ראייה מיקרוסקופית. ידיים ורגליים רובוטיות יאפשרו לקטועי גפיים ומשותקים לחזור לתפקוד מלא. אנשים יוכלו להרים פי כמה ממשקלם, לרוץ מהר מברדלס ולשחות כמו דג ברקודה בעת הסתערות על טרפו. שתל באוזן יבטיח שמיעה מוזיקלית אבסולוטית, הבנת כל השפות האנושיות ועוד מילים של כמה בעלי חיים מפותחים, זיהוי מיידי של כל זמר או מלחין ופענוח רגשות ושקרים מבעד לאינטונציה של כל דובר. 

3.

אדריכלים עבור אנשים מהונדסים גנטית

חיים מהונדסים גנטית כבר מקיפים אותנו. מרבית אם לא כל הירקות והפירות שאנו צורכים עברו התערבות אנושית על מנת להתאימם לצרכי השוק והצלחת. הפרות יצרניות החלב שלנו הנן תוצר של סלקציה גנטית קפדנית. כך גם עם מקורות הבשר, הביצים ושאר בעלי החיים המשתתפים בתעשייה. אך כל אלה אינן חדשים במיוחד, שכן מאז המהפכה החקלאית עמל האדם על ניפוי והשבחה של זנים ומינים המתאימים לצרכיו. 

התפנית החדשה כוללת התערבות ממוקדת באבני הבניין של החיים. ארנבים זוהרים בחושך. כבשים משוכפלות. המתת עוברים בעלי חוסר בגן זה או אחר. 

קרוב היום בו נוכל לשפר את עצמנו ישירות דרך הוראות הבניין. בהתחלה רק קצת. עור מבריק וצעיר יותר, מניעת התקרחות, החלפת צבע העיניים. אחר כך ישפרו את הזיכרון, יקנו לנו יכולת לנגן בכינור או לצייר בלי שבעבר נגענו במכחול. נוכל להגדיל שרירים ולוותר על שומן עודף. להיות גבוהים, לחיות יותר. מי שתהיה לו גישה לטכנולוגיות החדשות יהפוך במהרה לאדם-על, דילוג אבולוציוני אל מעבר להומו סאפיאנס. 

4.

אדריכלות לרשת של מוחות

אם כל המחשבים בעולם מחוברים היום לרשת אחת, מהרגע שהמוח האחד מתחבר למחשב אחד, נפתחת האפשרות לחיבור מוחי של האנושות כולה. הדיון הסוציולוגי אודות מי ינהיג את הרשת, מי יתפוס בעלות או אחריות הנו מרתק, אך אני מעדיף לעסוק בכמה הזדמנויות בסיסיות שהחיבור המוחי העולמי מציע. 

הזיכרון הופך שיתופי. זיכרונות האחד של כולם, זיכרונם של כולם אצל האחד. במקרה בו אנשים רבים היו עדים לאירוע גדול, נניח רעידת אדמה או דווקא מופע רוק מחשמל, יכול כל אדם לזכור את הרגע דרך אלפי חוויות אחרות. הזיכרון הופך נאמן יותר למקור, מוטה פחות מן הסובייקט ומפרשנותו האישית. הנוכחים בהופעת הרוק יראו אותה מכל מקומות הישיבה הקיימים. יצפו במשקפת מרחוק וגם יתפסו את מעיל העור שיזרוק הזמר אל השורות הראשונות. הנוכחים ברעש האדמה יחוו ניסים ואסונות במקביל. חילוץ ואבדון, מוות וזכות לחיים מחדש. 

אדריכלות לאנשים ביוניים

פחדיו של כל אדם הופכים כעת לפחדיהם של כולם. השיתוק מפני ביצוע פעולה כלשהיא הופך להיות קולקטיבי, וכל המחוברים לרשת נתקעים באותו מעגל של פחד וקיפאון. 

שאלה ששואל אדם אחד הופכת להיות השאלה של כולם, ומיד תתקבלנה תשובות כמספר המשתתפים החולקים את הקישור המוחי. פעולה כזו יכולה לספק תשובות רבות לכל שאלה, אך באותו הזמן גם ליצור מספר זהה של שאלות חדשות.

אנשים שונים ייהנו יחד מאותם הדברים ויסלדו יחד מאותם הדברים ממש. כיעור ויופי יהפכו לדבר אחד, אשר יש לו פנים רבות. כל אדם יוכל להרגיש נינוח ושליו ובאותו הזמן גם עצבני ומתוח לנוכח יצירת אמנות מסוימת, קריאה בספר או האזנה למוזיקה מסוג מסוים.

מה דעתכם? מוזמנים להוסיף תגובה משלכם לפוסט.

המשך בקרוב - חלק ב' -  אדריכלות של פוסט הומו-סאפיאנס.

לא יפה, ולא במקרה

תחושת הבטן היא שאנחנו לא בכיוון הנכון. המדע הבדיוני מתאר את ערי עתיד כמפלצות זוללות כל פיסת טבע או טוּב אנושי. אלה הן ערים מושחתות, מוזנחות, בהן האדם הוא תפאורה שולית לצריחים המגלומניים הנמתחים לכל אופק. 

תחילת הקרע בין העיר לאדם הנה תולדה של ניתוק האדריכלות מצדדיה הטכניים. מהרגע שתכנון סכימת הקירות והפתחים הפך נפרד לתכנון מערכות המבנה כגון האינסטלציה, מיזוג האוויר, החשמל וכיוב׳, איבד האדריכל את שליטתו ברוח המבנה, והפך עבד של הצדדים התפעוליים גרידא. אדריכלות ללא צנרת, כבלים ותעלות הנה אדריכלות נכה, כזו שאיבר הרפאים שנכרת ממנה שב וכואב במקומות ובזמנים הכי פחות רצויים. האדריכלות נדחקה יותר ויותר אל צדדיה האמנותיים, פניה מזויפות במתכוון וחלליה מסתירים דרמות גדולות הנחבאות בתוככי הקירות. 

נדמה שתפקיד האדריכל הפך לדומה לזה של אמן אשליות, איש שתפקידו להסתיר ולהסוות את קיומן של מערכות טכניות שונות ומשונות. לא התפתחה שפה אדריכלית מקובלת המחצינה את מערכות הבניין (למעט מקרים יחידאיים כמרכז פומפידו המפורסם בפאריז), והגישה הרווחת היא ״מה שאני לא מכיר מספיק טוב, מוטב שאחביא עמוק מאחורי הגבס״. 

ערים בולעות את האדם, מתוך הסרט "בלייד ראנר"

המנהטניזם כמגיפה שכפל עצמו והדביק את רוב ערי העולם הגדולות. רובעי מגדלים צמחו אפילו בערים שמרניות כפאריז, פראג ומדריד. תגובת הנגד בדמות עיר הגנים לא שלהבה מספיק את הדמיון האנושי כפי שעשה זאת בהצלחה החזון האפוקליפטי של ערים ורטיקליות, בהן הבריחה לגובה מכסה על עיר תחתית מוזנחת ומוכת פשע.  בעוד דימויים נוצצים ושאפתניים קורעים את הרקיע, כפי שמתוארת לוס אנג'לס בסרט "בלייד ראנר" (Blade Runner, רידלי סקוט 1982) ,נותרת העיר התחתית רקובה, מסואבת ומשוחתת כמו "גוטהאם סיטי", עיר דמיונית שהנה דיסטופיה של ניו-יורק בסרטי "באטמן".

הגעגוע אל הרגש בסרטים אלה לובש צורות מסורתיות ומוכרות מן העבר, או דווקא דימויים גרוטסקיים המעוררים אמפתיה למרות שונותם.

עיר תחתית נגועת שחיתות וזוהמה, "באטמן"

הישן כנקודת אור במגה-עיר המודרנית, מתוך "האלמנט החמישי"

ככל שיתרחקו האדריכלים מן הטכנולוגיה המקיימת הלכה למעשה את הבית, כך גוברים הסיכויים כי חזונות הדיסטופיה יתממשו וילכו לנגד עינינו. במקום מרחבים מפוארים, מעוררי רושם, השראה וגאווה, נקבל מערכים מכאניים, ערי מכונה שהן עורקים להולכת נוזלים, מידע ואנרגיה, אך ללא לב פועם, ללא ניצוץ בזוית העין וללא תקווה.

האם אפשר לתכנן אחרת?

הבה ונראה מה ניתן אולי ללמוד מבנאי העבר. האדריכלים שלפני המאה העשרים, חייבים היו לשלוט ברזי כל טכנולוגיה שסייעה בהקמתו ותפקודו של המבנה. מאחר ולא נעשתה על פי רוב כל הפרדה בין אדריכל למהנדס, ובטח שלא היו יועצים חיצוניים זולת בנאים מומחים בתחומים שונים, על האדריכל היה לדעת ולתכנן מבנה שמתפקד תחת כל חוקי הפיזיקה, הלחצים וצרכי השימוש.

מוביל מים רומאי בסגוביה, ספרד

בעיר מודרנית מוסתרות למשל מערכות המים והביוב אל עולם תחתון וחבוי. העולם שמתחת לעולם הוא המקום האחר, ממלכת האפילה, והוא ההופכי ברעיונותיו וערכיו לעולם המואר שלמעלה. העיר התחתית היא השתקפותה של העיר העילית, אך היא אינה שיקוף של מראה מכסף ממורק, אלא בבואה הניבטת מתוך שלולית מי צואה עכורים.

הרומאים מצידם, תכננו את מערכות המים שלהם דווקא גלויים כלפי כל. מובילי המים, האקוודוקטים המפורסמים, צלחו מאות קילומטרים מעל פני הקרקע והשאירו חותם של פליאה אדריכלית בזכות מבניהם המרשימים. אקוודוקטים מסוימים, שרדו הרבה מעבר לשאר חלקי העיר הרומאית, והפכו את מערכת ה״שירות״ לאנדרטאות הניצחון של המתכננים הרומיים. 

צינור הולכת ביוב מודרני

דמיינו את ניו יורק חרבה עד הייסוד, וכל שנותר אחריה הוא מערך הביוב התת-קרקעי העצום. 

מלבד העובדה שמערכות אלה מוחבאות ונדחקות אל תוך האדמה, איזה רושם יקבל מי שבכל זאת יתאמץ ויפגוש בהן? הלא מערכות טכניות בתקופתנו הן מכונות גרידא, וככאלה, נזנח כל צד מרגש, אסטטי או רוחני אשר עשוי היה להיות בהן. הביוב, המוליך את עקבות העבר של כולנו הלכה למעשה, נדחק הכי רחוק מן העין, לטובת מבט מעלה אל דימויים המפארים את העתיד. 

סופרי המדע הבדיוני כאמור, הגיבו לקרע בין הטכנולוגיה לאסתטיקה, בסדרה ארוכה של מקומות מלאי זוהמה וריקבון מוסרי. הביוב כמשל, צף למעלה בערים בדיוניות רבות, בהן הופכת העיר התת קרקעית המסריחה לעיר העילית, או להפך. ההבחנה כי טכנולוגיה בלבד הנה נעדרת ממדים רבים של יופי, פליאה, רוחניות והשראה, הולידה את החשש שנהפוך בקרוב כולנו לרכיביה הטכניים של עיר-מכונה עצומה.

הפתרון ההוליסיטי

כפי שרופאים "מדעיים" מבינים היום טוב יותר את החיבור הבלתי מתפשר בין גוף ונפש, כך על אדריכלים להבין כי טכנולוגיה ואסטטיקה הם בעצם אותו הדבר. מחסומי ההפרדה בין העיצוב ה-"יפה" אל מול העיצוב ה-"יעיל" חייבים ליפול, ועל מעצבים באשר הם לאמץ גישות "ויטרוביאניות" יותר, במובן בו רק כאשר המבנה, התפקוד והצורה שלובים יחד, מתקיימת הרמוניה אמיתית במבנה מתפקד.

מערכות בניין יכולות להיחשף, כאשר צורתם תאפשר זאת. צינורות, כבלים, אנטנות, מדחסים ומנועים, רכיבי חשמל ותקשורת כולם הם חלקים של מבנה עכשווי בר קיימא, ואין סיבה להשקיע מאמץ בלהסתירם, יותר משמשקיעים מאמץ בהבנתם ועיצובם. חשיפת מערכות אלה תגרור צורך להתעמק בהן, להכיר אותן ואת יכולותיהן, ובכך להפוך אותן ממטרד אדריכלי אסטטי לשפה עיצובית חדשה, מרגשת, שתהווה מוקד גאוותה של העיר ותושביה.

אדם ועיר. טכניקה מעורבת, איל יוסינגר 2012

   

אדריכל דיגיטאלי בעולם ויזואלי

היי כולם,

שמעתם מילים כמו ״גראסהופר״, ״תכנון פרמטרי״, ״אדריכלות דיגיטאלית״ ולא היה לכם מושג במה מדובר?

לאחר שנים שאני מרצה ופועל בתחום התכנון בעזרת מחשב, שמח לחלוק עמכם כמה מהתובנות אודות החידושים האחרונים בתחום. 

את הפוסט הפעם מארח אתר האדריכלות:

www.saf.co.il

מוזמנים לקרוא (בלחיצה על הקישור) ולחלוק רשמים. 

המשך שבוע מעולה :)

העולם שמתחת לעולם

"אתה מבין? מה שאני מתכנן, זה לעבור ולחיות מתחת לאדמה. חשבתי למשל על תעלות הניקוז של לונדון...עשרות ומאות קילומטרים של מנהרות ניקוז וביוב. כעת, אחרי הגשמים, המים בהם מתוקים ונקיים לחלוטין..."

(מתוך: מלחמת העולמות, ה.ג. וולס, תרגום א.י)


מחירי הנדל"ן, צפיפות, מלחמות ואקלים קיצוני הן כמה סיבות לבנות מתחת לאדמה. המרחב התת קרקעי זר ומסתורי, אך עדיין נוגס נפח ההולך ותופח במהירות, עד ששום אדריכל לא יכול להתעלם ממנו.

כולם מכירים את מגיפת הערים הגדולות -המנהטניזם - ויודעים כי השמים נכבשו זה מכבר על ידי מגדלים. כעת יותר מאי פעם, ניתנת תשומת לב דוקא למקומות הסמויים מן העין. זו ההתרחבות מטה, אל תוך האדמה, שיח ישן אשר חוזר להיות רלוונטי היום יותר מתמיד. 

  
די להביט במפות הרכבת התחתית של לונדון, פאריז או ברלין, בכדי להווכח בגודלן ומורכבותן של ערים תת קרקעיות. בחלקן מתאפשרת צעידה רגלית של עשרות קילומטרים ממקום למקום ללא דריכה על פני האדמה. 

מונטריאול, קנדה, היא דוגמא לבניה חפורה באדמה. שם, כמענה למזג האוויר הסוער והקר הקימו הקנדים מרחב עירוני אדיר ממדים, מצוי כולו מתחת לקרקע. בעיר התחתית של מונטריאול Montreal  Underground City, ניתן לטייל בין מלונות, בתי מגורים, מרכזי קניות, בנקים, מוזיאונים ואוניברסיטאות בשטח של למעלה מ-12 ק"מ רבוע. 

העיר התת קרקעית במרכז מונטריאול, קנדה

הרשת הסמויה מן העין

לא כל המבנים החפורים מתוכננים כמרחב ציבורי או מערכת תנועה. תחת כל עיר מודרנית על פני כדור הארץ פרושה רשת סבוכה של מנהרות, בורות ואולמות חפורים. זו העיר שמתחת לעיר, רשת תשתיות המים, הביוב והמערכות הנמצאת תמיד תחת רגלינו. קל לנו לשכוח מקומות אלה, בעיקר מכיוון שרובנו לא חשופים אליהם בדרך כלל, אך בערים רבות מדובר במבנים אדירים הכוללים תעלות רחבות עטופות בבטון, בורות עמוקים וקילומטרים של צינורות מסתעפים הנפגשים בחדרים ואולמות תת קרקעיים.

הלסינקי, בירת פינלנד, הכריזה זה מכבר על מפעל בניה אדיר תחת רחובותיה. העיר שמתחת לעיר, תכלול בעתיד כבישים, מגרשי ספורט, מפעלי ייצור ומרכזי מידע ואנרגיה. האסטרטגיה על פי ראש העיר הפיני, היא הכנסת "כל מה שלא צריך לראות" אל מתחת לאדמה. כך מועברים מפעלים פולטי זיהום, כבישים ומגרשי חניה אל מתחת לשטח נדלנ"י יקר. רווח נוסף מהשיטה, מתקבל כאשר מנצלים המתכננים בפינלנד את האולמות הקרירים לשמירה על הטמפרטורה הרצויה של שרתי מחשוב, פעולה אשר ללא הקירור הטבעי, הייתה זוללת משאבי חשמל רבים.
בדומה, גם אמסטרדם, הולנד, מבקשת לקבל את פני המאה העשרים ואחת עם שכבה תת קרקעית משל עצמה. באחת המדינות הצפופות בעולם מבחינת נפש למ"ר, מבקשים ההולנדים להוריד חלק ניכר ממגרשי החניה, הכבישים ומוקדי הציבור אל מתחת לעיר הקיימת. תאריך היעד להשלמת התכנית הוא 2020.
עוד בנושא אפשר למצוא בכתבה של CNN אודות בנייה תת קרקעית בהלסינקי, ובמאמר על העיר התת קרקעית של אמסטרדם.
אפילו תל-אביב יפו מתהדרת בעיר תחתית משל עצמה, כפי שניתן לראות בסרטון ששודר בערוץ 2: העיר התחתית של תל-אביב.

הכניסות לעולם התת קרקעי של תל-אביב מסתתרות מאחורי לוחות מודעות תמימים, ומובילות לפירים ומנהרות העוברים תחת רחובות העיר. בעיר התחתית עוברות מערכות חשמל, תקשורת, מים וביוב. יש האומרים כי רשת המנהרות המסועפת מתחברת אף למנהרות מערכת הבטחון שמתחת לקריה. מה שבטוח, הוא שאי אפשר לחפור לעומק בעיר ללא הפסקה ללא בדיקה ותיאום הנדסי מדוקדק. תפקיד הבדיקה לוודא, שלא פוגעים באחד מעורקי העיר הפועמים מתחת לאדמה.
בבנית מרכז רבין בצפון תל-אביב, התמודדו המתכננים עם תחנת חשמל היסטורית תת-קרקעית, שהוכנה בשנות החמישים לשעת חירום. חלק מהבונקר הוסתר על ידי המבנה החדש, וישנם אף תכנונים שונים לעשות בתחנת הכוח הישנה שימוש באגף עתידי של מרכז רבין. 

הבונקר שנחשף בזמן הקמת מרכז רבין בתל-אביב

עמוק יותר, ירוק יותר

תחום הבנייה הירוקה מעורר עניין מחודש בשיטות בנייה מסורתיות, המותאמות לאקלים המקומי. מבנים חפורים ידועים כאסטרטגיה להתגוננות מפני מזג אוויר קיצוני. שינויי הקור והחום מעל פני האדמה ממוזגים על ידי המסה התרמית של האדמה, דבר המשפר את הנוחות האקלימית סביב שעות היממה כולה. 

יישום אחר המנצל את החום האגור בקרקע, הנו מערכת מיזוג גיאו-תרמית. מערכות אלה מבוססות על המיזוג הטבעי הנוצר בבטן האדמה, והפרש הטמפרטורות בין האוויר לאדמה. באמצעות מערכת חפורה של צינורות הולכה, ניתן להניע בסירקולציה נוזל שיתחמם או יתקרר בהתאם לצורך. את הנוזל משלבים במערכות לפליטת אוויר הממזג את החלל הבנוי מעל האדמה.

בנייה מסורתית מודעת אקלים בטוניסיה

מלחמת חפירות

לאדריכלות חפורה קשר ברור עם מלחמות, מבני מקלט ומבנים צבאיים.  

מערות שימשו מקדמת דנא כמסתור ומקלט. בישראל מוכרות מערכות המסתור של בר-כוכבא, אותן ניתן לבקר היום למשל בבית-גוברין, או במערות לוזית. 

מערות בית גוברין

בונקרים, מקלטים ומתקנים תת קרקעיים הפכו חלק בלתי נפרד מן המערך הצבאי של כל מדינה החל מהמאה העשרים. בתקופת מלחה"ע ה-II עשו תושבי לונדון שימוש נרחב בתשתית הרכבת התחתית כאמצעי מקלט והסתרה מפני תקיפות ה"בליץ" הנאציות. בתקופת המלחמה הקרה, נפוצו שמועות על ערים תת קרקעיות סודיות ומבוצרות, שנועדו לאכלס ממשלות ותושבים נבחרים בשעת חירום. מבנים אדירים אלה, תוכננו לעמוד בפני כל סוג של מתקפה, לרבות מתקפה גרעינית, ולאפשר לתושביהן לחיות בתוכן שנים רבות ללא מגע עם פני השטח. ניתן לקבל הצצה למערך זה בסרטון שהופץ ברשת אודות הבונקרים הסודיים של ארה"ב.

תושבי לונדון מסתתרים ברכבת התחתית בזמן הפצצה

בעשור האחרון נחשפנו לצורה נוספת של מנהרות מלחמתיות, מנהרות החדירה והתקיפה של ארגוני הטרור ובראשם ה"חמאס". מלחמת חפירות זו, מתאפשרת הודות למשאב האנושי הזול השבוי בידי התוקפים, ונחישותם להשקיע משאבים בלתי מידתיים בשכלול יכולת הפגיעה שלהם בישראל ותושביה. לא מן הנמנע שנשק חפירות זה, יוביל לשינוי בתפיסת הממד התת קרקעי של הלחימה בשטח בנוי, ימריץ טכנולוגיות הקשורות בניטור וגילוי חפירות ולבסוף יסייע בתגליות מדעיות ואזרחיות חשובות הקשורות במשאבים תת קרקעיים. 

פיר כניסה למנהרת טרור שנחפרה מעזה לישראל. מקור: דובר צה"ל

העיר התת קרקעית דרינקויו שבקפדוקיה, טורקיה, היא אחת הדוגמאות ההיסטוריות המאלפות לבנייה מתחת לאדמה. העיר, שבנייתה החלה בשנת 700 לספה"נ, נבנתה כמקלט המוני היכול לאכלס עד עשרים אלף איש. העיר בבטן האדמה כללה מחסני מזון, אזורי ייצור לשמן, יין, וכן פירי אוורור אנכיים. לעיר 8 קומות ועומקה 85 מטרים, וממנה תעלות באורך כמה קילומטרים המחברות אותה עם ערים דומות נוספות.

מפת תיירים לעיר התת קרקעית של קפדוקיה

העתיד בבור

ה. ג' וולס בספרו ״מלחמת העולמות״ משנת 1898, (זה אותו האיש שניבא למשל את ויקיפדיה, כשמונים שנה לפני האינטרנט), מתאר כיצד, רגע לפני שמוכחדת האנושות כולה בידי חוצנים ממאדים, חושב איש אחד, חייל לשעבר, על מפלט בטוח בעיר תת קרקעית מתקדמת ואדירה. בעיר החדשה, שמבוססת על מערכת הביוב של לונדון, יוכלו בני האדם לחיות שנים רבות בטרם יתחמשו ויצאו מחדש למאבק בפולשים. לעיר החדשה שלו, יוכלו להכנס רק אנשים נבחרים התורמים לחברה, ובכך חזונו של האיש הופך לחזון אידאליסטי פאשיסטי, המזכיר בצורה מצמררת משטרים שעוד יצוצו כמה עשרות שנים לאחר כתיבת הסיפור.  

גם סדרת סרטי ״מטריקס״ מתארת את העיר ״ציון״, מפלטם הסודי של בני האדם הנלחמים ברובוטים תבוניים חסרי רחמים, כעיר מתקדמת החצובה עמוק בלב כדור הארץ. 

מטריקס: העיר "ציון" בבטן האדמה

מערים היסטוריות למדע בדיוני, התווך התת קרקעי היה וימשיך להיות ממלכה אדריכלית מסתורית ומסקרנת. טכנולוגיות חדשות מאפשרות היום לחפור עמוק יותר ולספק תנאי מחיה טובים מתחת לפני הקרקע, אך העקרון ההיסטורי נשמר: מגורים מתחת לאדמה ישארו תמיד כחלופה אנרכיסטית, אליטיסטית ומרהיבה, כזו המאתגרת את גבולות הביולוגיה האנושית ומציעה מקומות מפלט מפגעי האקלים, מן הצפיפות הגוברת ומסכנות שיוצר האדם בעצמו. 

שר הטבעות: ביתם הנטוש של הגמדים בתוככי הר "מוריה" 

מה אפשר ללמוד מדטרויט

אחוזת פאר ב-1000$? פארקים ציבוריים בחינם לתושבים? בפוסט הזה אשתף אתכם בסיפור המדהים והמצמרר אודות נפילת העיר דטרויט , מישיגן, ארה"ב.

אולי זהו אחד השקרים הגדולים של הקפיטליזם, המסתיר רקבון תחת מעטה של זוהר והצלחה. אולי סיפורה של דטרויט היא סיפורה של ארה"ב כולה, מעצמה מזדקנת המנושלת אט-אט מכס ההגמוניה העולמית שלה, ואולי דטרויט היא עוד פרק שנועד ללמדנו כי ללא אמון בין בני אדם שום מערכת של שיתוף פעולה לא תצליח להתקיים לאורך זמן. כך או כך, דטרויט הפכה היום לשממה, עיי חורבות ושטחי פרא. (או שמא, כר ניסויים נרחב, חלל פנוי לכניסתם של רעיונות חדשים?)

עיר עם מנוע 

דטרויט הייתה העיר הרביעית בגודלה בארה״ב של אמריקה, והעשירה שבהן. העיר הייתה סמל לשגשוג וצמיחה, מובילת התעשייה האמריקאית המפוארת במחצית הראשונה של המאה העשרים. כאן חולל הנרי פורד את מהפכת "מכונית לכל פועל", וכאן הומצאה שיטת "הסרט הנע" אשר שינתה את פני התעשייה העולמית. הבטחת שכר של 5 דולרים ליום עבודה מקוצר הובילה להגירה אדירה אל תוך העיר. מאות אלפי מכוניות מתוצרת קרייזלר ומכוניות הקאדילאק המפוארות של ג'נרל מוטורס נפלטו מקוי הייצור המקומיים, והושטו על פני נהר דטרויט למיצרי סנט. לורנס, בדרכם לשאר היבשת והעולם. בעקבות המפעלים המשגשגים הגיעו המשקיעים והתושבים, ובשנת 1950 נרשם שיא של כשני מליון תושבים במפקד האוכלוסין המקומי (לא כולל את תושבי הפרברים הסמוכים). 

לגאוותה של העיר התווספה גם תרומתה לצבא האמריקאי: במלחמת העולם השניה הוסבו מפעלים רבים לסדנאות לייצור מנועים ומטוסים, והעיר כונתה "המגן של הדמוקרטיה".

בסוף שנות החמישים של המאה העשרים הסתיימה האופוריה. הגירה שלילית בממדים נרחבים הכתה בעיר בגלים, ותוך חמישה עשורים הצטמקה העיר בלא פחות מחמישים אחוזים, כאשר בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת בלבד (2000-2013) נטשו את דטרויט רבע מתושביה.

דטרויט רבתי (מקור Google Earth)

נהר דטרויט (מקור Google Earth)

קריסתה של עיר

אולי זו צמיחת שוק הרכבים מתוצרת יפן, אסיה ואירופה, אולי עלויות הייצור הנוסקות או שמא סדרה של שחיתויות בהנהגת העיר לצד אלימות בין-גזעית, איש לא יכול להצביע בוודאות על סיבת הכשלון המפואר. כיום הפכו מכרות הזהב של העיר למבוך מנהרות עקרות וחסרות מוצא, בעת שפשיעה אדירת ממדים, הצתות בתים ורצח מתבצעים כמעט מידי יום.

הנוטשים את העיר, בעיקר אנשי המעמד הגבוה והבינוני הסתלקו אל הפרברים ואל ערים אחרות, נמלטים כבורחים מפני שואה גרעינית מתקרבת. למעשה, חלקים נרחבים מן העיר כיום מזכירים באופן מבהיל אזורי אסון אחרים בעולם אשר ננטשו בן לילה בידי תושביהם. כפי שבעיירה צ׳רנוביל, אשר נפגעה מאסון תחנת הגרעין הרוסית נותרו שכונות רפאים ריקות מאדם, כך בדטרויט, ללא כל תאונת כור או פעולה מלחמתית אפשר למצוא היום בתי חולים, בתי ספר, כנסיות ומלונות אדירי קומות נטושים לחלוטין, נכנעים אט אט לפגעי הזמן וצמחי הפרא. 

עיר התעשייה בימים טובים יותר

מפעלי רכב נטושים כיום

בשנת 2013 הגיעה העיר לשפל הגדול בתולדותיה עד כה, כאשר הכריזה דטרויט על פשיטת רגל בסכום אגדי של 20 מילארד דולר (לשם השוואה: כחמישית מהתקציב השנתי של מדינת ישראל כולה באותה השנה). זו פשיטת הרגל העירונית הגדולה בהיסטוריה של ארה״ב, ובעקבותיה מונתה בדטרויט מועצת חירום עם סמכויות פעולה נרחבות. 

כיום נותרו בעיר נכסים אדירי ממדים חסרי כל ערך כלכלי. אדמות ריקות רבות עומדות שוממות ולהן אין כל ערך בשוק הנדל״ן. במערכת כלכלית שבה האמון הוא המטבע היקר ביותר, נושלה עיר התעשייה המסורתית מכל נכסיה.

מספיק להריץ חיפוש תמונות בגוגל ולכתוב DETROIT (לחצו על הקישור) בכדי להבין את חומרת המצב כיום.

נכון ליום פרסום הפוסט, אתם אמורים לקבל משהו כזה:

חיפוש תמונות בגוגל: תוצאות מובילות למילה "DETROIT"

חפשו Detroit#  באינסטגרם. ככה זה נראה

למכירה פומבית: עיר.

בתים ואחוזות רבות פאר, חלקם מסוגננים באדריכלות ניאו-גותית וניאו-קלאסית נותרו שוממים וריקים כטירות המתפוררות של אימפריות שזנחו את הקולוניות שלהן מאחור. אחוזות רפאים אלה, על מגדלי הצריח המחודדים, ששת חדרי השינה והבריכה המפוארת בחצר נמסרים היום תמורת הפקדה סמלית של 1000$ לכל דורש, ובתנאי שיתחייב בפני העירייה לשפצן תוך זמן סביר.

אחוזות פאר למסירה במחיר 1000$, לא כולל שיפוץ (מקור: עיריית דטרויט)

מיזם נוסף של עיריית דטרויט הוא מסירת גנים ציבוריים לתושבים. מי שחפץ בכך, מוזמן למלא טופס ולציין את הגן שהוא בוחר לאמץ לעצמו. גן זה יקרא על שמו, ובעליו החדשים רשאי לעשות בו כרצונו, כל עוד ישאר פתוח לציבור. זאת, בתמורה לפעולה הפשוטה של כיסוח העשב הפראי אחת לשבועיים.

"אמץ פארק", אחת מתכניות השיקום הרבות של עיריית דטרויט (מקור: עיריית דטרויט)  

אולי זהו אחד השקרים הגדולים של הקפיטליזם, המסתיר רקבון תחת מעטה של זוהר והצלחה. אולי סיפורה של דטרויט היא סיפורה של ארה"ב כולה, מעצמה מזדקנת המנושלת אט-אט מכס ההגמוניה העולמית שלה, ואולי דטרויט היא עוד פרק שנועד ללמדנו כי ללא אמון בין בני אדם שום מערכת של שיתוף פעולה לא תצליח להתקיים לאורך זמן. כך או כך, דטרויט הפכה היום לעיי חורבות ושטחי בר. (או שמא, כר ניסויים נרחב, חלל פנוי לכניסתם של רעיונות חדשים?)

תכנון עיר בקריסה

בעוד הדיון האדריכלי במאה הקודמת עסק רבות בצמיחה עירונית, דטרויט הנה אחת הדוגמאות למצב ההפוך. עיר גדולה, שצמחה לפי הרעיון  שבו ייצור תעשייתי=צמיחה, מוצאת עצמה מתרוקנת מתושבים המותירים אחריהם ממלכה של תשתיות חסרות תועלת. 

בהיבט של תכנון עירוני, אפשר היום לשאול את השאלה: כיצד מכווצים עיר?
אפשרות נוספת כמובן היא החייאה מחדש. מה ניתן למלא בחורים שנותרו לאחר הנטישה?

כאתגר מחקרי-מחשבתי אקח מספר פתרונות אפשריים, ואציג אותם כאן בבלוג בפוסטים עתידיים. אנסה לעסוק בין השאר בכמה מרעיונות תכנון עירוני אלה:

1. לחלק את העיר לבעלויות פרטיות, לאפשר יזמה פרטית ובעלות על משק מקומי.
2. להכניס אל העיר קהילות אלטרנטיביות: קהילות אקולוגיות, פרמאקאלצ'ר, רוחניות או         בעלות תפישה כלכלית שונה, שינצלו את העלויות הזולות להגשמת חזונותיהם.
3.  ג'נטריפיקציה: להכניס אל העיר דם צעיר של אמנים, מוזיקאים וסטודנטים.
4.  מיתוג מחדש של העיר, שימוש במדיה לבניית חזון קולקטיבי חדש לדטרויט.
5.  הפחתת מיסוי על חברות שיבחרו להשתכן בעיר ובכך לעורר את התעסוקה המקומית.
6. עיר שהיא כר פיתוח לרעיונות העתיד: קיום דואלי / מבוזר, קיום סייברקינטי, מניפולציות גנטיות, צורות חיים חדשות ועוד.

ולסיום, כמה תמונות מהאינסטגראם, מותה של עיר:

לשעבר תיאטרון עירוני, היום מגרש חניה

אדריכלות נהרסת ללא מושיע

כנסיה נטושה בדטרויט

אחוזת רפאים נטושה

הצתת בתים ב"ליל השטן" שהפך מסורת עירונית

עיר נטושה

כנסיה שכונתית עזובה