תחושת הבטן היא שאנחנו לא
בכיוון הנכון. המדע הבדיוני מתאר את ערי עתיד כמפלצות זוללות כל פיסת טבע או טוּב
אנושי. אלה הן ערים מושחתות, מוזנחות, בהן האדם הוא תפאורה שולית לצריחים
המגלומניים הנמתחים לכל אופק.
תחילת הקרע בין העיר לאדם
הנה תולדה של ניתוק האדריכלות מצדדיה הטכניים. מהרגע שתכנון סכימת הקירות והפתחים
הפך נפרד לתכנון מערכות המבנה כגון האינסטלציה, מיזוג האוויר, החשמל וכיוב׳, איבד
האדריכל את שליטתו ברוח המבנה, והפך עבד של הצדדים התפעוליים גרידא. אדריכלות
ללא צנרת, כבלים ותעלות הנה אדריכלות נכה, כזו שאיבר הרפאים שנכרת ממנה שב וכואב
במקומות ובזמנים הכי פחות רצויים. האדריכלות נדחקה יותר ויותר אל צדדיה האמנותיים,
פניה מזויפות במתכוון וחלליה מסתירים דרמות גדולות הנחבאות בתוככי הקירות.
נדמה שתפקיד האדריכל הפך
לדומה לזה של אמן אשליות, איש שתפקידו להסתיר ולהסוות את קיומן של מערכות טכניות
שונות ומשונות. לא התפתחה שפה אדריכלית מקובלת המחצינה את מערכות הבניין (למעט
מקרים יחידאיים כמרכז פומפידו המפורסם בפאריז), והגישה הרווחת היא ״מה שאני לא
מכיר מספיק טוב, מוטב שאחביא עמוק מאחורי הגבס״.
 |
| ערים בולעות את האדם, מתוך הסרט "בלייד ראנר" |
המנהטניזם כמגיפה שכפל עצמו
והדביק את רוב ערי העולם הגדולות. רובעי מגדלים צמחו אפילו בערים שמרניות כפאריז,
פראג ומדריד. תגובת הנגד בדמות עיר הגנים לא שלהבה מספיק את הדמיון האנושי כפי
שעשה זאת בהצלחה החזון האפוקליפטי של ערים ורטיקליות, בהן הבריחה לגובה מכסה על
עיר תחתית מוזנחת ומוכת פשע. בעוד דימויים נוצצים ושאפתניים קורעים את
הרקיע, כפי שמתוארת לוס אנג'לס בסרט "בלייד ראנר" (Blade Runner, רידלי סקוט 1982) ,נותרת העיר התחתית רקובה,
מסואבת ומשוחתת כמו "גוטהאם סיטי", עיר דמיונית שהנה דיסטופיה של ניו-יורק
בסרטי "באטמן".
הגעגוע אל הרגש בסרטים אלה
לובש צורות מסורתיות ומוכרות מן העבר, או דווקא דימויים גרוטסקיים המעוררים אמפתיה
למרות שונותם.
 |
| עיר תחתית נגועת שחיתות וזוהמה, "באטמן" |
 |
| הישן כנקודת אור במגה-עיר המודרנית, מתוך "האלמנט החמישי" |
ככל שיתרחקו האדריכלים מן
הטכנולוגיה המקיימת הלכה למעשה את הבית, כך גוברים הסיכויים כי חזונות הדיסטופיה
יתממשו וילכו לנגד עינינו. במקום מרחבים מפוארים, מעוררי רושם, השראה וגאווה, נקבל
מערכים מכאניים, ערי מכונה שהן עורקים להולכת נוזלים, מידע ואנרגיה, אך ללא לב
פועם, ללא ניצוץ בזוית העין וללא תקווה.
האם אפשר לתכנן אחרת?
הבה ונראה מה ניתן אולי
ללמוד מבנאי העבר. האדריכלים שלפני המאה העשרים, חייבים היו לשלוט ברזי כל
טכנולוגיה שסייעה בהקמתו ותפקודו של המבנה. מאחר ולא נעשתה על פי רוב כל הפרדה בין
אדריכל למהנדס, ובטח שלא היו יועצים חיצוניים זולת בנאים מומחים בתחומים שונים, על
האדריכל היה לדעת ולתכנן מבנה שמתפקד תחת כל חוקי הפיזיקה, הלחצים וצרכי השימוש.
 |
| מוביל מים רומאי בסגוביה, ספרד |
בעיר מודרנית מוסתרות למשל
מערכות המים והביוב אל עולם תחתון וחבוי. העולם שמתחת לעולם הוא המקום האחר, ממלכת
האפילה, והוא ההופכי ברעיונותיו וערכיו לעולם המואר שלמעלה. העיר התחתית היא
השתקפותה של העיר העילית, אך היא אינה שיקוף של מראה מכסף ממורק, אלא בבואה הניבטת
מתוך שלולית מי צואה עכורים.
הרומאים מצידם, תכננו את
מערכות המים שלהם דווקא גלויים כלפי כל. מובילי המים, האקוודוקטים המפורסמים, צלחו
מאות קילומטרים מעל פני הקרקע והשאירו חותם של פליאה אדריכלית בזכות מבניהם
המרשימים. אקוודוקטים מסוימים, שרדו הרבה מעבר לשאר חלקי העיר הרומאית, והפכו את
מערכת ה״שירות״ לאנדרטאות הניצחון של המתכננים הרומיים.
 |
| צינור הולכת ביוב מודרני |
דמיינו את ניו יורק חרבה עד
הייסוד, וכל שנותר אחריה הוא מערך הביוב התת-קרקעי העצום.
מלבד העובדה שמערכות אלה
מוחבאות ונדחקות אל תוך האדמה, איזה רושם יקבל מי שבכל זאת יתאמץ ויפגוש בהן? הלא
מערכות טכניות בתקופתנו הן מכונות גרידא, וככאלה, נזנח כל צד מרגש, אסטטי או רוחני
אשר עשוי היה להיות בהן. הביוב, המוליך את עקבות העבר של כולנו הלכה למעשה, נדחק
הכי רחוק מן העין, לטובת מבט מעלה אל דימויים המפארים את העתיד.
סופרי המדע הבדיוני כאמור, הגיבו
לקרע בין הטכנולוגיה לאסתטיקה, בסדרה ארוכה של מקומות מלאי זוהמה וריקבון מוסרי.
הביוב כמשל, צף למעלה בערים בדיוניות רבות, בהן הופכת העיר התת קרקעית המסריחה
לעיר העילית, או להפך. ההבחנה כי טכנולוגיה בלבד הנה נעדרת ממדים רבים של יופי,
פליאה, רוחניות והשראה, הולידה את החשש שנהפוך בקרוב כולנו לרכיביה הטכניים של
עיר-מכונה עצומה.
הפתרון ההוליסיטי
כפי שרופאים "מדעיים"
מבינים היום טוב יותר את החיבור הבלתי מתפשר בין גוף ונפש, כך על אדריכלים להבין כי
טכנולוגיה ואסטטיקה הם בעצם אותו הדבר. מחסומי ההפרדה בין העיצוב ה-"יפה"
אל מול העיצוב ה-"יעיל" חייבים ליפול, ועל מעצבים באשר הם לאמץ גישות
"ויטרוביאניות" יותר, במובן בו רק כאשר המבנה, התפקוד והצורה שלובים יחד,
מתקיימת הרמוניה אמיתית במבנה מתפקד.
מערכות בניין יכולות להיחשף,
כאשר צורתם תאפשר זאת. צינורות, כבלים, אנטנות, מדחסים ומנועים, רכיבי חשמל
ותקשורת כולם הם חלקים של מבנה עכשווי בר קיימא, ואין סיבה להשקיע מאמץ בלהסתירם,
יותר משמשקיעים מאמץ בהבנתם ועיצובם. חשיפת מערכות אלה תגרור צורך להתעמק בהן,
להכיר אותן ואת יכולותיהן, ובכך להפוך אותן ממטרד אדריכלי אסטטי לשפה עיצובית
חדשה, מרגשת, שתהווה מוקד גאוותה של העיר ותושביה.
 |
| אדם ועיר. טכניקה מעורבת, איל יוסינגר 2012 |
